ראשי חדשות כלים מאמרים קורסי AI אודות צור קשר
← חזרה למאמרי בינה מאמרי בינה

האבסורד הגדול של AI: ככל שהוא נהיה אנושי יותר, הוא מזכיר לנו מה אין לו

רבקה טאוסיג, סופרת המסתייעת בכיסא גלגלים, גילתה שקל לה יותר לספר על הכאב הכרוני שלה למכשיר עם צ'אט AI מאשר לרופא, לבן זוגה או לאמה. הסיבה מטלטלת: למכונה פשוט לא אכפת ממנה — וזה בדיוק מה שמטריד אותה.

רבקה טאוסיג לא מחבבת את הטכנולוגיה הגדולה. היא מוחקת כל תשובה אוטומטית ש-Gmail מציע לה כתובה כביכול בקולה, לא קוראת את סיכומי הפגישות שה-AI שולח, ולא רוצה שבנה יתייעץ יום אחד עם בוט על מערכות יחסים. ובכל זאת, כשעברה לאחרונה MRI, הסריקה שנמשכה שעתיים כשהייתה תינוקת הסתיימה תוך רבע שעה. הטכנאי הסביר שזה בזכות AI.

הרקע הרפואי שלה חשוב כדי להבין את עוצמת הרגע. בגיל 14 חודשים גילו אצלה גידולים בעמוד השדרה. משם התחילה שרשרת ארוכה של סריקות MRI ללא הרדמה — כל כמה חודשים, ואז כל חצי שנה. בגיל תשע עבר גבה ניתוח שבו הוברגו מוטות מתכת לאורך עמוד השדרה כדי למנוע מהגו למעוך את הריאות. רוב חוליותיה אוחו זו לזו, והיא משתמשת מאז בכיסא גלגלים. גוף שכל חייו סומן במילים כמו מוגבלות, נכות וחוסר.

הרגע החזק הגיע דרך המטפלת שלה, שהציעה לנסות מכשיר ביומטרי עם פונקציית שיחה — כזה שיעזור לה להקשיב לגוף ולזהות דגלים אדומים לפני שהיא מתדרדרת. המכשיר לא באמת מתאים למשתמשת כיסא גלגלים: הוא לא סופר את דחיפות כיסא הגלגלים שלה כצעדים, וגם הציע לה להוסיף אימון על מדרגות. ולמרות זאת קרה הדבר הבלתי צפוי: מעולם בחייה היא לא הצליחה לדבר על הכאב הפיזי שלה בכנות כזו כמו מול הבוט הריק הזה. לא לרופא, לא לבן הזוג, לא לחברות הקרובות ולא לאמה. מול בני אדם תמיד היה סינון — היא לא רצתה שידאגו, שיראו אותה אחרת, שיחשבו שהיא מתלוננת או לחלופין אמיצה.

הפרדוקס

מול המכונה לא צריך להרשים, כי היא לא רואה אותה בכלל. פשוט לא אכפת לה. וזה בדיוק מה ששחרר את המילים.

הסוכנים שיצאו לטיול שלא היה

ואז קרה משהו שהפך לה את התמונה. טאוסיג מספרת על העונה השנייה של הפודקאסט Shell Game, שבו העיתונאי Evan Ratliff מנהל ניסוי: הוא מקים חברה שכל עובדיה הם סוכני AI. בפרק אחד הוא פותח עבורם ערוץ Slack ושואל אותם ביום שני מה עשו בסוף השבוע. סוכן אחד מספר שיצא לטייל בשבילים סביב מפרץ סן פרנסיסקו והתפעל מהאוויר הצח. סוכן שני מצטרף עם חוויה דומה. תוך כמה הודעות כל הצוות מפליג בשבחי הטבע, מתחיל לתאם שעות, לחלק משימות ולתכנן קבוצת הליכה קבועה של החברה. הם נלהבים, יעילים, בלתי ניתנים לעצירה — עד שלמעלה משעתיים לאחר מכן נגמרות הדקות ששולם עבורן, והם משתתקים. צוות שלם שהתלהב מטיול שאיש מהם לא הלך בו, ולעולם לא ילך.

וכאן נסגר המעגל. כששומעים אותם מפטפטים בהתלהבות על חוויה גופנית שלעולם לא תהיה להם — אוויר צח, ראש מתפנה, עייפות טובה של סוף מסלול — טאוסיג מבינה לפתע מה יש לה שאין להם. דווקא היא, האישה שגופה מסמל בעיני התרבות חוסר ומגבלה, מרגישה יראת כבוד חדשה כלפי הגשמיות. לבינה מנותקת מגוף אין תחושת בטן, אין עור סמור, אין לב הולם ואין ריח של אוויר הרים. הגוף הפגום, המתכלה, הכואב — הוא זה שמחזיק ידיעה יצירתית ואינטואיציה שאי אפשר להפיק בלעדיהם.

לסיכום

המתח שהמאמר מניח על השולחן הוא בדיוק המתח שמעניין ב-AI. מצד אחד, כלי חסר רגש יכול לפתוח דלת שבני אדם, על כל האמפתיה שלהם, דווקא נועלים — משום שאין מולו פחד להכביד. מצד שני, אותה ניטרליות עצמה עלולה להוביל אותנו לחלל ריק, שבו נחליף את המאמץ האנושי המגושם והחי בגרסה חלקה ומעוקרת שלו. השאלה איננה אם AI חזק מספיק, אלא אם נשתמש בו כדי להיות אנושיים יותר — או פחות.

מבוסס על מאמר דעה מאת Rebekah Taussig שפורסם ב-TIME.