עונת הסיומים בארה"ב הולכת ומסתמנת כמראה לא נוחה למי שמובילים את שיח ה-AI. באוניברסיטת מרכז פלורידה, בכירה בחברת נדל"ן עלתה לבמה והכריזה שעליית הבינה המלאכותית היא המהפכה התעשייתית הבאה — ומיד נתקלה בגל בוז שהלך והתעצם, עד שנאלצה לעצור באמצע ולשאול את שאר הדוברים מה קרה. כשניסתה לחזור לנאום ולומר שרק לפני כמה שנים AI לא היה גורם בחיינו — קיבלה תשואות סוערות. ההבדל בין שני המשפטים אומר הכל.
באוניברסיטת אריזונה החוויה חזרה על עצמה, הפעם עם אריק שמידט, לשעבר מנכ"ל גוגל. כשאמר לבוגרים שהם יעזרו לעצב את הבינה המלאכותית, הוא נענה בבוז כל כך עיקש שנאלץ לדבר מעליו. הוא ניסה לשכנע שהם יוכלו להרכיב צוות של סוכני AI שיבצעו עבורם את מה שלא יכלו בעצמם, אבל ההמשך המפורסם שלו — כשמציעים לך מקום בספינת רקטה, אתה לא שואל איזה מקום, אתה פשוט עולה — נשמע פתאום כמו פנייה מעולם אחר.
הדור הזה לא קונה את הנרטיב של מהפכה מרגשת — כי הוא חי את הצד השני שלה: תפקידי כניסה שנעלמים, מסלולי קריירה שמתכווצים, ותחושה שהמשחק שונה לפני שהם בכלל נכנסו אליו.
מבקר התעשייה בריאן מרצ'נט ניסח את זה חד: עבור רבים מהם, AI הפך לפנים החדשות והאכזריות של קפיטליזם בקנה מידה היפר. וגם בנאומים שלא הזכירו AI במפורש, המילה החוזרת השנה הייתה חוסן — וזה לא קורה במקרה.
מעניין שלא בכל מקום זה ככה. ג'נסן הואנג, מנכ"ל Nvidia, נאם במלון קרנגי ואמר שה-AI המציא מחדש את המחשוב — ולא ספג שום תגובה שלילית. ההבדל אולי טמון בקהל (סטודנטים להנדסה לעומת בוגרי אמנויות ומדעי הרוח), אבל גם במסר: הואנג דיבר על טכנולוגיה, שמידט וקולפילד דיברו על גורל. ועל הגורל שלהם, הסטודנטים האלה רוצים מילה.
אפילו שמידט עצמו, בתוך אותו נאום, הכיר בזה: יש פחד אצל הדור הזה שהעתיד כבר נכתב, שהמכונות באות, שהמשרות מתאדות. הוא אבחן את התופעה — ואז המשיך בדיוק להזין אותה.
מי שמדבר היום על AI מול קהל צעיר שאינו לוקח בחשבון את חרדת התעסוקה — מאבד את החדר. הסיפור של מהפכה מרגשת שתשנה את העולם כבר לא עובד על מי שמרגיש שהעולם משתנה עליו, לא איתו. התעשייה תצטרך ללמוד שפה חדשה, או לגלות שהיא מדברת לעצמה. זו גם אזהרה למי שמוביל שיח AI מקצועי בישראל — הקהל מבחין בין מי שמבין את הכאב לבין מי שרק מוכר חזון.