בשנה האחרונה נחשפנו לגל של מחקרים, נתוני ביצועים ועדויות מהשטח שמספרים את אותו הסיפור — ואף אחד לא ממש רוצה לשמוע אותו: AI לא מקצר את שעות העבודה. הוא מעלה את הציפיות.

ניתוח של יותר מ-443 מיליון שעות עבודה ב-1,111 ארגונים הוכיח שיום העבודה אמנם התקצר ב-2% — אבל העצימות גדלה בצורה דרמטית. שיתוף פעולה קפץ ב-34%, ריבוי משימות עלה ב-12%, עבודה בסופי שבוע זינקה ב-40%. זמן ריכוז עמוק ירד לשפל של שלוש שנים. 80% מהעובדים משתמשים היום בכלי AI — פי שמונה מלפני שנתיים — אבל לא חווים הקלה. הם פשוט עושים יותר.

מחקר של UC Berkeley חידד את התמונה: עובדים שמשתמשים ב-AI עובדים שעות ארוכות יותר, לא קצרות יותר. הם לוקחים על עצמם משימות נוספות, עובדים בקצב מהיר יותר, ומקצרים הפסקות טבעיות כדי להספיק עוד. בהתחלה זה מרגיש כמו מרץ. לאורך זמן — זו שחיקה.

מומחית ביצועים ארגוניים הגדירה את זה בשם מדרגת הציפיות. מה שנחשב מרשים אתמול הוא הנורמה היום. מנהלי מוצר מפתחים פרוטוטייפים בעצמם. צוותי שיווק בונים אתרים מאפס. מנכ"לים מדמו אפליקציות שבנו בסוף שבוע. וכשהבוס יכול לעשות בצהרים מה שהיה לוקח למומחה שבוע — כל מומחה בבניין מתחיל לחשב מחדש את הערך שלו.

כמה חריף זה? לאחר אימוץ AI, זמן האימייל הכפיל את עצמו, וישיבות קצרות-תגובה עלו בחדות. עובדים אומנם עובדים פחות שעות — אך דחסו בהן פי שניים תוכן. אי אפשר לקרוא לזה הקלה. מחקר של Boston Consulting Group גילה כי עובדים שמשתמשים בארבעה כלי AI ויותר דיווחו על ירידה ביעילות, לא עלייה. הכלים עצמם הפכו לנטל.

המנגנון ברור: AI מייצר תפוקה, הארגון רואה את התפוקה, ומיד מגדיר אותה כנקודת ההתחלה החדשה. לא כרווח — כבייסליין. ומכיוון שהתהליך קורה בשקט, ללא הכרזה רשמית, אף אחד לא עוצר לשאול אם זה בר-קיימא. ספירלת הציפיות לא מכריזה על עצמה — היא פשוט מתקדמת.