40 שנה של דשדוש בגילוי אנטיביוטיקה, מיליוני מתים מחיידקים עמידים, ומחלות שאף חברת תרופות לא נוגעת בהן — AI מגיע בדיוק לשם שהכסף הגדול לא הגיע.
הסיפור הזה מעניין אותי כי הוא לא על AI שעוזר לרופא — הוא על AI שעושה את מה שהרפואה המסורתית פשוט לא הצליחה לעשות לבד.
נתחיל מהמדאיג: כ-1.1 מיליון בני אדם מתים בשנה מזיהומים שלפני עשור היו מטופלים בקלות. בין 2017 ל-2022 אושרו רק 12 אנטיביוטיקות חדשות — רובן גרסאות של תרופות ישנות שהחיידקים כבר למדו להתמודד איתן. חברות התרופות הגדולות ברחו מהתחום כי אין בו כסף. התוצאה: אנחנו מפסידים את המרוץ נגד החיידקים.
פרופ' ג'יימס קולינס מ-MIT החליט לפתור את זה אחרת. במקום לחפש מולקולות קיימות, הוא אימן בינה מלאכותית גנרטיבית להמציא מולקולות שמעולם לא היו קיימות — אטום אחר אטום, תוך בדיקה בכל שלב אם התרכובת המתפתחת מתקרבת לפרופיל של אנטיביוטיקה. האלגוריתמים עיצבו 36 מיליון תרכובות תיאורטיות. מתוכן, 24 הגיעו לשלב סינתזה מעשית. שבע הראו פעילות אנטיבקטריאלית — ושתיים בלטו במיוחד: DN1, שריפאה זיהום MRSA בעכברים, ו-NG1, שהייתה אפקטיבית נגד זיבה עמידת-תרופות. שתיהן פועלות במנגנון שלא קיים בשום אנטיביוטיקה מאושרת כיום — מה שמקשה על החיידקים לפתח עמידות חדשה נגדן.
אבל האנטיביוטיקה היא רק חלק מהתמונה.
פרופ' מישל ונדרוסקולו מקיימברידג' מפנה את אותו כוח חישובי לכיוון אחר — פרקינסון, מחלה שמוכרת לרפואה כבר מ-1817 ועדיין אין לה טיפול שמאט את ההתקדמות. הבעיה שם עמוקה יותר: אף אחד לא יודע בוודאות מה גורם למחלה. ונדרוסקולו השתמש ב-AI כדי לסרוק מיליארדי מולקולות קטנות ולמצוא כאלה שיכולות להיקשר לגושי החלבון המשובש במוח — עוד לפני שהנזק מתחיל. מה שלקח בעבר שישה חודשים ועלה מיליוני פאונד, עושה ה-AI היום בכמה ימים בעלות של אלפי פאונד בלבד. חמישה מועמדים מבטיחים כבר עוברים בדיקות.
ויש גם את עולם המחלות הנדירות — 7,000 מחלות שחברות התרופות מתעלמות מהן כי אין בהן רווח. כאן AI עושה משהו שונה: לא ממציא תרופות חדשות אלא מחפש שימוש חדש לתרופות שכבר קיימות ומאושרות. בהרווארד, מודל AI מצא כמעט 8,000 תרופות קיימות שעשויות לטפל ב-17,000 מחלות שונות. זה לא מדע בדיוני — זה חיסכון של עשרות שנות פיתוח.
לסיכום
מה שקורה כאן הוא שינוי של נקודת הכניסה לפיתוח תרופות. AI לא מחליף את המדענים — הוא פותח להם שטחים שהיו בלתי נגישים לחלוטין. התרופות של MIT עדיין צריכות ניסויים קליניים, הממצאים על פרקינסון עדיין בשלבים מוקדמים — אבל הכיוון ברור: הדור הבא של התרופות לא יימצא בספריות הכימיה הישנות. הוא יומצא.